רוזן נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1. עסקינן בתאונת שרשרת, בה נפגע רכבו של התובע על ידי רכב בבעלות הנתבע 2 ושהיה נהוג בידי הנתבעת 3 (להלן:"הנתבעת") – רכב שהיה מבוטח אצל הנתבעת 1 (להלן:"שירביט") וכתוצאה מפגיעה זו נגרם נזק לרכב התובע.

התובע סבור, שהאחריות לתאונה רובצת על הנתבעת ולטענתו, שירביט אף לקחה אחריות והכירה בנזק לחלקו האחורי של רכב התובע וקיבל פיצוי בגין נזק זה, אך שירביט התנערה מהנזק שנגרם בחזית רכבו של התובע ולכן, מאחר והתובע סבור שהנתבעת אחראית הן לנזק שנגרם בחלקו האחורי של הרכב והן בחזית הרכב, הגיש התובע תביעה זו לחייב את הנתבעים לשלם לו גם עבור הנזק שנגרם בחזית הרכב והפרש זה מגיע – לטענת התובע- לסך של 12,960 ₪, שהוא סכום משוערך ליום הגשת התביעה.

2. א. כך מתאר התובע את אופן קרות התאונה: התובע נהג ברכבו ולפני צומת מרומזר בפנייה שמאלה, האטו הרכבים אשר נסעו לפניו ובעקבות כך האט גם התובע ובלם עד כדי עצירה מוחלטת. באותה עת, נסעה הנתבעת ובשל אי שמירת מרחק סביר ו/או תוך נסיעה במהירות גבוהה, נכנסה בחוזקה ברכב התובע – עד כי נפתחו כריות אוויר ברכב הנתבעת- וזה נהדף לעבר רכב שלפניו וכתוצאה מכך, נגרם נזק בשני מוקדים ברכב התובע – הקדמי והאחורי.

ב. התובע מלין כנגד הקיזוזים שביצעה שירביט וטוען כנגד חברות ביטוח המעכבות באופן שיטתי ומגמתי את סילוק התביעות מכל סיבה שהיא, תוך קיזוז או ניכוי סכומים ללא כל הצדקה.

מאחר ופניותיו אל שירביט להשלים לו את נזקיו לא נענו – נאלץ הוא להגיש תביעה זו.

3. א. א) בכתב ההגנה, ממשיכים הנתבעים ומכחישים אחריותם לגרם הנזק בחלקו הקדמי של רכב התובע.

הנתבעים מאשרים אחריות הנתבעת לפגיעה בחלקו האחורי של רכב התובע ולכן שירביט אף שילמה לתובע את נזקיו בגין מוקד נזק זה וכן את החלק היחסי של שכ"ט שמאי וחלק יחסי מירידת הערך, אך לגבי הנזק שנגרם לרכב התובע בחלקו הקדמי, נטען, שהתובע אחראי לפגיעה זו, משום שבטרם פגעה הנתבעת בחלקו האחורי של רכב התובע – פגע התובע ברכב שלפניו ורק לאחר מכן נפגע ע"י רכב הנתבעת.

ב) הנתבעים אף מסבירים, מדוע שולם לתובע חלק יחסי משכ"ט שמאי וחלק יחסי מירידת ערך וההסבר הוא, שממילא שכה"ט שקבע השמאי הוא מוגזם ולא ראוי ולכן, החליטה שירביט שהסך של 840 ₪ אותו שילמה לתובע בגין שכ"ט שמאי הוא שכר ראוי.

כך גם נטען לגבי החלטת שירביט לשלם סך של 2,328 ₪, שהוא חלק יחסי של ירידת הערך בגין הנזק שנגרם לחלקו האחורי של הרכב.

4. כפי שעולה מטענות הצדדים ומחומר הראיות, החליטה שירביט – רק על פי החומר שהיה ברשותה- לקחת אחריות לנזק שנגרם לחלקו האחורי של רכב התובע וכך גם החליטה על דעת עצמה, לקזז מהסכום שגבה השמאי וגם לקזז מסכום ירידת הערך כפי שקבע השמאי מטעם התובע.

עוד עולה מטענות הנתבעת, שלמעשה, על פי העובדות שהובאו בפניה, החליטה, שאין הנתבעת אחראית לפגיעה בחלקו הקדמי של רכב התובע ואף קבעה, שבטרם פגעה הנתבעת ברכב התובע – פגע התובע עוד קודם לכן ברכב שנסע לפניו ולכן, הטילה הנתבעת את האחריות על התובע לנזק שנגרם לחלקו הקדמי של הרכב.

החלטתה של שירביט הנ"ל – היא אשר הביאה את הצדדים להתדיין בבית המשפט על יתרת הסכום שלא שולמה לתובע.

5. למעשה, אפשר לומר, שעל ידי הגשת תביעת התובע ומהטענות שהעלתה הנתבעת, הביאו הצדדים את שאלת האחריות לגרם הנזק לחלקו הקדמי של רכב התובע וכן את עניין הקיזוזים או הניכויים להכרעת בית המשפט.

לכן, על מנת להכריע בשאלות הנ"ל, שהן השאלות השנויות במחלוקת, עיין בית המשפט בכל חומר הראיות – כולל טענות ועדויות המעורבים בתאונה- ולאחר שקילת כל חומר הראיות, אני קובע, שלאור העובדות והנסיבות של המקרה ולאור עדות התובע– כפי שהובאו בפני בית המשפט- על כי הנתבעת פגעה בחלק האחורי של רכבו עוד בטרם פגע התובע ברכב שלפניו, אמינה עלי ולכן, אני מקבל את גרסת התובע.

יחד עם זאת, אני קובע, שעל פי אותן עובדות וראיות עולה, שגם לתובע יש לייחס רשלנות תורמת לנזק שנגרם לחלקו הקדמי של הרכב ולגבי אותו נזק שנגרם בחלקו הקדמי – אני קובע את אחריותו של התובע בשיעור של 30%- זאת לאור הנימוקים הבאים:

א. א) כפי שציינתי לעיל, אני מקבל את גרסת התובע וקובע, שהתובע לא פגע ברכב שנסע לפניו בטרם פגעה הנתבעת בחלקו האחורי של הרכב, אלא רכב התובע נפגע בחלקו הקדמי – לאחר שהרכב נפגע על ידי הנתבעת וכתוצאה מכך הוא נהדף אל עבר הרכב שנסע לפניו.

ב) אין חולק בין הצדדים, שהנתבעת נסעה אחרי רכב התובע בנתיב השמאלי (ראה גם דברי הנתבעת בעמ' 2 לפ', ש' 30) ואני לא מקבל את טענת הנתבעת, שהיא נסעה באיטיות, קרי 40- 50 קמ"ש. הנתבעת העידה בבית המשפט, שהיא שמרה מרחק של 10- 15 מטר מרכב התובע לפני הפגיעה. עם זאת מוסיפה הנתבעת ואומרת, שלא הספיקה לבלום ונכנסה ברכב התובע. (עמ' 2 סיפא ועמ' 3 רישא לפ' ועמ' 2 לפ',ש' 31- 32).

אם אכן נסעה הנתבעת במהירות הנ"ל ושמרה מרחק של 10- 15 מטר ולא הספיקה לבלום, זה רק מוכיח, שגרסה זו של הנתבעת אינה מתקבלת על דעתי, אלא שעוצמת המכה בחלקו האחורי של רכב התובע, פתיחת כריות אוויר ברכב הנתבעת – כל זה מעיד על כך, שהנתבעת נסעה במהירות בלתי סבירה למצב שנוצר בשטח ומהירות בלתי סבירה יחד עם אי שמירת מרחק – שני אלה גרמו לכך, שהנתבעת לא תספיק לבלום בטרם פגעה ברכב התובע.

ג) הנתבעת מעידה, שהיא ראתה אור ברקס של רכב התובע, אך לטענתה זה היה אחרי שהוא כבר נכנס ברכב המסחרי שהיה לפניו. (עמ' 3 לפ',ש' 1- 3). אכן, אני מקבל את טענת הנתבעת, שהיא ראתה אור ברקס, אך אני קובע שאור הברקס הופיע משום שהתובע נסע לאיטו ובשלב מסוים עצר את רכבו אחרי שהרכב שנסע לפניו גם הוא עצר וכדבריו, הרכב שנסע לפניו האט עד לעצירה מוחלטת וכך נהג גם הוא: "ועצרתי את הרכב, במצב של עצירה מוחלטת. הרגשתי חבטה מאחור..." (עמ' 1 לפ', ש' 10- 11).